מוכנים למד מינוס 12 ימים של Microsoft 365, Copilot, בינה מלאכותית, Azure, והאנשים שמעצבים את עתיד העבודה. בינואר הקרוב, M365 קון חוזרת ובגדול. הצטרפו אלינו למפגשים חיים, הדגמות מהעולם האמיתי וידע מעשי ממומחי תוכן ומובילים בתעשייה מרחבי העולם. בלי שקפים גנריים, בלי מילות Buzzes and Sophia. אנחנו מתמודדים עם האתגרים האמיתיים. Copilot Studio, סוכני AI, Fabric, אבטחה, ממשל ואוטומציה. בין אם אתם אנשי איט, מפתחים או מנהלים עסקיים, ישנן הרצאות שמותאמות בדיוק לכם. במהלך עשרה ימים מלאים, תוכלו לחקור טכנולוגיות רבות ולהתחבר לקהילה גלובלית. צפו בשידור חי וקחו איתכם תובנות מעשיות לארגון שלכם. ינואר 2027, עשרה ימים, קהילת Microsoft 1. ההרשמה פתוחה כעת. כנסו להם 365 קון נקודה נט והבטיחו את מקומכם היום. זה M365 קון נקודה נט. הרשמו עכשיו ב-M365 קון נקודה נט ונתראה בשידור חי בינואר. אם הטננט שלכם ב-Microsoft 365 מתקשר עם Dynamics 365, Azure ועוד כמה קלי סס, שטח התקיפה גדול יותר ממה שחשבתם. החלק המפחיד הוא שרוב יישומי ה-Zero Trust מתמקדים במוצר בודד ומתעלמים מאפקט הדומינו במערכות המקושרות. בדקות הקרובות נסביר מדוע זו בעיה וחיצת גישת Zero Trust מובנית מתייחסת לסביבת ה-M365 וה-D 365 שלכם כי יחידה אחת תלויה. כי תיקון קיר אחד בבניין רב חדרים לא יגן עליכם כשהגג בוער. Zero Trust זה לא רק MFA. רוב האנשים חושבים שהם עברו ל-Zero Trust ברגע ש-MFA מופעל עבור כולם. זה מרגיש כמו ניצחון גדול. כל משתמש מקבל התראה, כל התחברות דורשת את הגורם השני, ועל הנייר הסביבה נראית מאובטחת. הבעיה היא שלרוב כאן המאמץ נעצר. M365 מקבל תשומת לב מלאה במהלך הפרסה, אך פלטפורמות מקושרות כמו Dynamics 365 ממשיכות לפעול בנפרד לעיתים קרובות עם חוקים שונים או ללא חוקים כלל. זה לא רק לא שלם, זה יוצר תחושת ביטחון כוזבת. הנה איך זה נראה בפועל. מנהל מערכת מבלה שבועות בבנייה ובדיקה של גישה מותנת, Conditional Access, עבור SharePoint, Teams ו-Exchange Online. הם קופים MFA על כל ההתחברויות, חוסמים אימות ישן ומרגישים בטוחים שה-NN נעול היטב. אבל D365 נשאר בצד, מסתמך על Azure AD לאימות, אך ללא אותה רמת מדיניות. משתמש שמתחבר לסביבת D365 דרך קישור שנשמר במועדפים עשוי לעולם לא להגיע לאותו תהליך של גישה מותנת, והמנהל לא יבחין בכך עד שמשהו ישתבש. כאן הפער מתחיל לעלות לכם ביוקר. בואו נניח שפרתי ההתחברות של מי שהוא נגנבים באמצעות קמפיין פישינג. התוקף מנסה להתחבר קודם כל לשארה פווינט. ה-MFA נכנס לפעולה, הם נכשלים, ואתם חושבים שהבעיה נפטרה. אבל מכיוון שחוקי הגישה המותנת של D365 לא תואמים את אלה של M365, אותו תוקף עלול להתחבר ישירות למודול הפיננסי בדיינמיקס ולהיכנס פנימה. חומת ה-MFA קיימת פשוט לא מול כל דלת. פתאום, ההגנה המאוחדת שחשבתם שקיימת היא למעשה מקוטעת. באחד המקרים שראינו, מדיניות לא מסונקרנת אפשרה בדיוק את זה. חשבון השארה פווינט של משתמש היה מוגן בדרישות כניסה מחמירות, אך הגישה שלו לדיינמיקס לא הייתה. התוקף עקף את שייר פווינט לחלוטין, נכנס לדיינמיקס, הריץ דוח וייצא נתוני תשלום רגישים של לקוחות. מנקודת המבט של המשתמש, שום דבר לא נראה לו תקים. הוא אפילו לא קיבל התראה על כך שחשבונו נגיש ממקום אחר. המתקפה התאפשרה לא כי ה-MFA היה חלש, אלא כי הוא לא נאכף בעקביות בכל מקום שבו היה צריך. המצוב של מייקרוסופט עצמה מבהיר ש-Gero Trust הוא לא הפעל MFA ותמשיך הלאה. זו מסגרת עבודה הבנויה על אימות זהות, בדיקת תאימות התקן ובחינה מתמדת של הקשר הששן. MFA הוא רק חלק אחד מנדבח הזהות. אם הנדבח הזה לא מיושם על פני כל שירות מחובר, הוא לא מהווה בקרת הבטחה אמינה. ובסביבה מחוברת כמו M365 וD365, תוקפים צריכים למצוא רק שירות אחד שבו הבקרה אינה נאכפת. עבדנו עם צוות שלמד את הלקח הזה בדרך הקשה. לחשבון ה-M365 של ה-CFO היה MFA, וצוות האית היה קפדן לגבי גישה לדואר אלקטרוני, אך דיינמיקס 365 הוא גדר אחרת. התוקף הישיג גישה לחשבון ה-CFO באמצעות אסימון ריינון, Refresh Token, שנגנב מאפליקציה ניידת חיצונית פחות מאובטחת. הגישה ל-M365 נחסמה, אך שימוש חוזר באסימון בדיינמיקס לא רופעל על ידי אותה מדיניות סיכון. הם יצרו חשבוניות פיקטיביות בתוך המודול הפיננסי והעבירו אותן דרך תהליך האישור הרגיל. עד שהתקרית התגלתה, הקספים כבר נעלמו. כל תחקיר לאחר האירוע הצביע על אותו גורם שורש, חוסר עקביות במדיניות. זה לא שהם איפה נכשל, אלא שהקצוות בין שירותי מייקרוסופט המשולבים הם לעיתים קרובות המקומות שבהם המדיניות לא מסונקרנת. משתמשים עוברים בין SharePoint, Outlook, OneDrive, Dynamics ואפליקציות SES אחרות מבלי לחשוב על כך. תוקפים יודעים זאת ובודקים לאיזו דלת יש את המנעול החלש ביותר. זו הסיבה שGeroTrust כעיקרון תכנוני עוסק פחות בבקרה בודדת ויותר בהבטחה שכל נקודת כניסה אוכפת את אותם סטנדרטים ללא יוצא מן הכלל. חוקי גישה מותנת, בדיקות תקינות התקן, בקרות סשן, כולם צריכים להיות חלק מבסיס אכיפה מאוחד. כשכל שירות של מייקרוסופט מיישם את אותה רמת בקרה ומעמד זהות, התקן והקשר סשן בכל אינטראקציה, אתם סוגרים את דלתות הצד שתוקפים מחפשים. הדרישה לאימות רב של VBM 365 אינה שווה דבר אם D365 מכניס את אותו משתמש בשתיקה חמש שניות לאחר מכן. מטרת התכנון היא שכל פעולה, כל התחברות וכל קריאת API יעברו את אותן בדיקות ללא קשר למוצר שבו הם נוגעים. אם אישור קו בין עומסי עבודה הוא הפתרון הראשוני, השינוי האמיתי קורה כשהמדיניות הזו באמת מתקשרת בזמן אמת. כאן הופך מודל אפס אמון מפרית ברשימת מטלות להגנה חיה ונושמת. כאשר מערכות מתחילות לדבר זו עם זו, מה עם מדיניות הגישה המותנת שהגדרת במיקרוסופט 365 תוכל להפעיל מיד תגובה הבטחתית בדיינמיקס 365 מבלי לשכפל חוקים או לסנקרן ידני. זו אינה המציאות כברירת מחדל ברוב הסביבות. בדרך כלל, כל מערכת אוכפת את סט החוקים שלה בנפרד. M365 עשוי לדרוש עימות רב שלבי עבור התחברויות חשודות, בעוד D365 מאשר או חוסם פעולות רק על סמך הרשאות תפקיד במודל שלו. שתיהן שואבות את אותן זהויות מ-Azure AD, אך הן לא בהכרח משתפות זו עם זו נתוני סיכון בזמן אמת. גישה מבודדת זו אומרת שאתה יכול להבטח פלטפורמה אחת בצורה מושלמת ועדיין להישאר עם נקודות טורפה בשנייה. תחשוב על זה. סביבת ה-M365, שלך מזהה התחברות מצומת יציאה של טור בשעה שתיים לפנות בוקר, מסמנת את החשבון כסיכון גבוה ומפעילה חסימה. אך בדיינמיקס, אלא אם הפקדים שלה מקושרים לאותו סיכון בזמן אמת, היא עלולה לאפשר להפעלה להמשיך. האסימון של המשתמש עשוי להישאר תקף לדיינמיקס, למרות שהוא נמצא ברשימת החסימות של M365. כעת נוצר מצב שבו חלק אחד בסביבה שלך מתייחס לחשבון כאילו הוא תחת מתקפה, בעוד חלק אחר ממשיך לאבד אישור חשבונית כרגיל. ההזדמנות שהוכמצה כאן היא היכולת של מדיניות ודירוג סיכונים לעבור בין שתי הסביבות באופן מיידי. מייקרוסופט למעשה מעניקה לך את הבסיס לכך עם גישה מותנת של Azure AD והבטחה מבוססת תפקידים ב-D365. גישה מותנת מעריכה התחברויות לסיכונים בזמן אמת באמצעות אותות כמו מיקומים לא מוכרים, דפוסי נסיעה בלתי אפשריים או טווחי IP ידועים לשמצה. הבטחה מבוססת תפקידים ב-Dynamיקס מגדירה אז מה משתמש יכול לעשות מרגע שנכנס עד לרמת השדה. כאשר שתי השכבות הללו נשארות מנותקות, נוצרים פערים במדיניות. אך כאשר הן מחוברות, דגל סיכון מוגבר ב-Azure AD יכול לשנות מיד את מה שאותו חשבון יכול לעשות בדיינמיקס ללא התערבות משתמש. דמיין את זה קורה בפועל. איש מחירות מתחבר ממקום יוצא דופן. Azure AD מסמן אותו בסיכון בינוני ומכיל מדיניות מותנת הדורשת עימות נוסף לפעולות רגישות. Dynamics 365, במקום להתעלם מההקשר הזה, צורך את מצב הסיכון מ-Azure AD וחוסם אוטומטית תכונות כמו ייצור רשימות לקוחות או שינוי נתוני תמכור עד לאימות ההפעלה. האכיפה מתבצעת בזמן אמת ואינה תלויה במישהו שמבצע שינוי ידני או בונה מחדש את אותו היגיון פעמיים. זה קצת כמו להציב שני מאבטחים בשתי דלתות שונות למשרד שלך. אחד רואה מישהו שמנסה להיכנס לאחר שעות העבודה, עוצר אותו ומודיע למאבטח השני להיות בחוננות. אם המאבטחים האלה לא מדברים, השני עלול להכניס בשמחה את האדם מהכניסה הצדדית בזמן שהראשון עדיין מתעדת האירוע. ללא אוטות חוצי שירותים, זה בדיוק מה שיכול לקרות בין M365 ל-D365. דלת אחת נעולה, אבל השנייה נשארת פתוחה לרווחה. מבחינה טכנית, שילוב מסוג זה מסתכם בכך שמאפשרים לאוטות סיכון מ-Azure AD לזרום ישירות ל-D365 ולהפוך לחלק מקבלת החלטות הגישה שלו. טביעות בזמן אמת לגבי סיכון משתמש, תאימות מכשיר או מיקום יכולות להיקלל בעסימון שמוצג לדיינמיקס. לאחר מכן דיינמיקס הוכפת הגבלות ברמת תפקיד או חוסמת פעולות ספציפיות על בסיס אותן טביעות. זה מקצר את חלון הזמן שיש לתוקף לנצל חשבון שנפרץ משעות או אפילו ימים לשניות בלבד. זה גם אומר שמדיניות ההבטחה שלך מפסיקה להיות מסמכים סטטיים ומתחילה לפעול כמערכת עצבים משותפת בין פלטפורמות. כאשר החלטות גישה ב-Dynamיקס משקפות בדיוק את אותו מצב הבטחה חי שמיקרוסופט 365 רואה, ההגנות שלך הופכות למטועמות במקום למקבילו. תיאום זה הוא מה שסוגר את אותם פערים זהירים שתוקפים מסתמכים עליהם. הם כבר לא יכולים לנוע רוחבית בין שירותים מבלי להפעיל את אותן הזעקות ולהתקל באותם מחסומים בכל אחד מהם. הלך לוודא שהזהויות עצמן בנויות בצורה הגיונית עבור שתי המערכות. זה אומר לפלח אותן כך שכל תפקיד, כל סוג של גישה על אינטונים וכל פרופיל סיכון יוכלו להיות מנוהלים בצורה נקייה מבלי לפגוע בדרך שבה העבודה מתבצעת בפועל. פילוח זהויות מבלי לשבור תהליכי עבודה כולם מדברים על נעילת זהויות, אבל לא רבים רוצים לחקור איך לעשות זאת מבלי להרוס את הפרודוקטיביות. פילוח זהויות אינו עוסק בלגרום לאנשים לעבור מכשולים על כל לחיצה. מכירה בכך שלא כל המשתמשים, הנתונים או הפעולות נוסעים את אותה רמת סיכון. ולאחר מכן, החלת בקרות שמשקפות מציאות זו במיקרוסופט 365 ודיינמיקס 365. בפועל, זה אומר הגדרת גבולות ברורים בין קבוצות בהתבסס על מה שהן עושות, הרגישות של מה שהן מטפלות בו והסיכון שהן מייצגות. זה ההבדל בין לתת לכל משתמש מפתח, מאסטר או רק את המפתחות המדויקים שהוא באמת צריך. ב-M365 עובדי 365, פילוח זה בדרך כלל לובש צורה של הקצאות גישה מבוססות תפקידים הקשורות לעומסי עבודה ספציפיים. רכז שיווק עשוי להזדקק רק לטימס, לשארפוינט ולגישת קריאה בלבד לרשומות לקוחות בדיינמיקס, בעוד שמישהו מהכספים עשוי להזדקק לאישור תשלומים והפקת דוחות רגישים. העיקרון פשוט. ככל שהפעולה דורשת הרשאות גבוהות יותר, הבקרות צריכות להיות עדוקות יותר. האתגר הוא לעשות זאת מבלי להפוך כל התחברות למשחק של המתנה או להפוך משימות יומיות למייגעות. זה החלק שגורם למנהלי מערכות להיות לחוצים. החשש נשמע כך. אם נתחיל ליצור נתיבי עימות נפרדים לכל תפקיד, משתמשים ייתקלו בבקשות עימות בלתי פוסקות, זרימות העבודה יועטו, והצוותים יתנגדו בתוקף. אתם משיקים דרישות עימות רב-גורמי שונות למחירות ולכספים, ופתאום חצי מצוות המחירות בטלפון עם התמיכה כי הם לא יכולים לגשת להצעה במהלך שיחת לקוח, או שאנשי הכספים מפעילים את טימס כדי לעבוד על תקציב, ותהליך ההתחברות המוגבר מופעל בכל שרשור שיחה. אבל הצד השני גרוע יותר. ללא סגמנטציה, תוקף שפורץ לחשבון של אותו רכז שיווק מוצא נתיב קל הרבה יותר לנוע לרוחב ולהגיע לנתונים בעלי ערך גבוה. זו הסיבה שהמטרה היא לא להגשות על ההתחברות של כולם. המטרה היא להגשות על הגישה לדברים הרגישים תוך שמירה על פעולות בסיכון נמוך כחלקות. הנה דוגמה שעובדת. אנשי מחירות מתחברים עם עימות רב-גורמי, MFA, סטנדרטי לחלים יומיומיים כמו טימס ואתלו. משתמשי כספים עוברים את אותה התחברות בסיסית, אך נתקלים באתגר עימות נוסף כשהם מנסים לאשר העברות בנקאיות בדיינמיקס או לייצא נתונים פיננסיים מפורטים בפאוור ביי. מאחורי הקלעים, ניהול זהויות מועדפות, פים מורה לדיינמיקס להעניק לאותם תפקידי כספים הרשאות מוגברות בזמן אמת עבור אותן פעולות, הרשאות שפוקעות אוטומטית לאחר השימוש. כך עובדי הכספים לא מעוקבים כשהם מבצעים עבודה שוטפת, אך עדיין קיימת מסוכה עבור פעולות בסיכון גבוה יותר. כשמוסיפים סגמנטציה באמצעות פים וגישה בזמן אמת, מתחילים להסיר הרשאות קבועות מחשבונות באופן מוחלט. במקום שמנהל כספים יחזיק תמיד בהרשאות לאישור חשבוניות, הוא מקבל אותן רק לשעה שבה הוא צריך לאבד את התשלומים החודשיים. גם אם פרטי ההתחברות שלא נגנבו, התוקף יצטרך לתזמן את הפריצה בדיוק לחלון ההרשאה, וזה בהנחה שהוא יוכל לעבור את הבדיקות ההקשריות של תאימות מכשיר ומיקום. התאמת זה למשימות היומיומיות היא המקום שבו מתבצע עבודת התכנון. איש מחירות עשוי להיות בצ'אט בטימס כל היום, לקפוץ לשער פוינט להצעות ולבדוק מדי פעם נתוני CRM בדיינמיקס. שום דבר מזה לא דורש עימות בעל חיכוך גבוה, אלא אם כן הם מנסים לשנות רשומות פיננסיות. משתמש כספים עשוי לחיות בתוך לוחות הבקרה של פאוור ביי ומודול הכספים של דיינמיקס, אך הוא אינו זקוק להרשאות מוגברות רק כדי לשתף פעולה בערוץ טימס. אתה מגדיר את הגבולות האלה במדיניות, כך שתהליכי העבודה השגרתיים של כל תפקיד נשארים מהירים בעוד פעולות רגישות נשארות נעולות היטב. חשוב על זה כעל החזקת מפתחות שונים לחדרים שונים בבניין משרדים, אבל כולם על כרטיס חכם אחד. אתה מעביר את הכרטיס פעם אחת ונע בחופשיות היכן שאתה מורשה, אך כשאתה מגיע לחדר השרתים או לארכיון, הכרטיס יבקש קוד פין לפני שהדלת תיפתח. השלב הנוסף הזה קורה רק במקומות שבהם הוא חשוב, ואתה לא צריך להסתבך עם צרור מפתחות ענקי לכל דלת בדרך. תכנון סגמנטציה כזה שומר על משתמשים בתנועה מהירה לעבודה בסיכון נמוך, אך עדיין מחייב עימות מכוון לפני שהם נוגעים במה שהוא קריטי. זה איזון חזק מספיק כדי לחסום תוקף שנכנס עם פרטים גנובים, אך שקוף מספיק בשימוש יומיומי כדי שהצוות שלך לא ירגיש את מגבלות ההבטחה. וגם כשקיימים מקטעי גישה נכונים, האמון שאתה מבסס בכניסה לא יכול להיות הבדיקה היחידה שאתה מריץ. בהגדרה חסינה באמת, כל סשן פעיל מורח מחדש ככל שהוא מתקדם, לא רק בנקודת הכניסה. הכוח של עימות רציף בסביבת ענן מרובה. בעולם שבו סט אחד של פרטי ענן יכול לפתוח דלתות בפלטפורמות מרובות, לבדוק אותם רק פעם אחת זה לבקש צרות. זה היה בסדר במודל הישן והמקומי שבו סמכנו על מכשיר בתוך היקף הרשת עד שהמשתמש יתנתה. אבל בסביבת מייקרוסופט 365 ודיינמיקס 365 שמתקשרת גם עם AWS, שירותי גוגל או אפליקציות סס חיצוניות, רמת הסיכון אינה קבועה ברגע שמישהו מתחבר. היא משתנה ללא הרף. עימות רציף הופך את הלך המחשבה המסורתי. במקום החלטה בודדת מראש בכניסה, הגישה מוערכת שוב ושוב במהלך הסשן. זה אומר שהמערכת שואלת מחדש האם המשתמש עדיין מישהו טוען שהוא. האם המכשיר עדיין עומד בתקנים? האם מיקום החיבור עדיין מהימן? בדיקות אלו יכולות להיות מופעלות על ידי אירועים ספציפיים, מרווחי זמן מתוזמנים או עיתותי סיכון בזמן אמת. אתה לא רק מעמת כניסה, אתה מנטר התנהגות והקשר בכל שלב בדרך. קל לראות את הפער כשמשווים את זה לגישת, התחבר פעם אחת וישאר בפנים. בעולם המקומי, ברגע שהנחת את המחשב הנייד על הרשת הארגונית ועברת את הבדיקה הראשונה, היית נחשב בטוח לשארית היום. אבל לשירותי ענן אין את ההיקף הפיזי היציב הזה. משתמשים עוברים בין מכשירים, רשתות ומיקומים גיאוגרפיים לאורך סשן עבודה בודד. שחקני איום יכולים לגנוב הסימוני סשן פעילים ולהשתמש בהם שוב מבלי לראות אף פעם הודעה תימות נוספת. החלטת אמון סטטית שנעשתה בית 9 בבוקר עשויה להיות לא רלוונטית לחלוטין בית מינוס 9-15. דמיין את התרחיש הזה. משתמש נכנס ל-M365 ממחשב נייד מהימן במשרד הראשי. הוא פותח את Outlook, Teams ו-Dynamics 365 Finance. באמצע הסשן, כתובת ה-EAP שלא משתנה למיקום במרחק 3,000 קילומטרים, אולי כי הווי-פיי בביתו נפל והמכשיר התחבר אוטומטית לנקודה חמאבט מינוס 4G המנותבת לחול. הגנת הזהויות של Azure AD מסמנת את רמת הסיכון של ההתחברות כגבוהה תוך שניות במקום ללא סיכון. בעולם של עימות רציף, רמת הסיכון הזו מופצת באופן מיידי. מייקרוסופט 365 מבקש מהמשתמש עימות מחדש לפני שהוא יוכל לשלוח את הקובץ ב-Teams. באותו רגע, Dynamics 365 מגיב בהשאיית תהליך האישור שהיה פתוח, ובכך נועל פעולות רגישות עד לאימות מחדש של הסשן. סוג כזה של תאום מופעל על ידי מייקרוסופט גראפ ו-Azure AD Identity Protection. מייקרוסופט גראפ מספק את התשתית זרם בזמן אמת של נתוני זהות, מכשיר ופעילות הזמינים לכל אפליקציה מחוברת. ה-Identity Protection משתמש בנתונים אלו כדי להקצות ציון סיכון דינמי המבוסס על איתותים מוכרים כמו נסיעות חריגות, התחברויות מאיפה קשור לנוזקות או רצפים בלתי אפשריים של שינויי מיקום. כל אפליקציה המשולבת במסגרת עבודה זו יכולה לפעול על בסיס שינויי הסיכון הללו באמצע הסשן ולא רק בעת ההתחברות הראשונית. התועלת גדולה במיוחד כשאתם פועלים בסביבת ענן מרובה. דמיינו מפתח שעובר בין Azure DevOps, מסוף AWS ו-Jira בחרטיסיות שונות בדפדפן. אם המכשיר נכשל בבדיקת תהימות ב-Microsoft Endpoint Manager בזמן שהוא ב-Azure, האות הזה יכול להתפשט החוצה. אפליקציות משולבות בעננים אחרים יכולות לזהות את אותו סימון של מכשיר לא מהימן ולדרוש עימות מחדש או לנעול תכונות רגישות. שום גורם אנושי לא צריך לדחוף את השינוי ושום תוקף לא יכול לנצל מצב אמון מיושן. זה קצת כמו מאבטח שמסתובב בתוך המסיבה ולא רק שומר על דלת הכניסה. מי שהוא יכול להיכנס כשהכל נראה בסדר, אבל אם ההתנהגות שלו משתנה, הוא חוטף תיקים או מתחיל להתווכח, הוא ילווה החוצה לפני שהעניינים יסלימו. אימות רציף עובד באותו אופן. הסביבה ממשיכה לסרוק אחר חריגות ואוכפת פעולות באמצע הסשן, גם אם הכניסות הראשוניות נראות לגיטימיות. בהגדרות ענן מרובה, המחיר של אי ביצוע בדיקה חוזרת מוכפל. סשן מסוכן אחד שלא מזוהה אינו מוגבל לאפליקציה אחת בלבד. הוא יכול להשתרבב בין שירותים מרובים באמצעות שימוש חוזר בהסימונים, טוקנס, או אינטגרציית API. אם בודקים זהות רק בהתחלה, אתם מאמרים שאף הקשר לא ישתנה, שאף אישור לא ייגנב, ושאף מכשיר לא יסתה למצב לא תואם במהלך שעות של פעילות. זה לא הימור ששווה לקחת. כאשר אימות רציף עובר אוטומציה דרך שירותי מייקרוסופט הנכונים, מפסיקים לחשוב עליו כשכבת הבטחה נפרדת. זה הופך לחלק טבעי מאיך שהגישה עובדת, תמיד פעיל, תמיד מודע ותמיד מוכן להאריך מחדש את רמת האמון לפני שנגרם נזק אמיתי. השורה התחתונה היא שז'רו-תרסט הוא לא רק אירוע של כניסה למערכת. זהו זמזום בלתי פוסק ברקע שמגן על כל פעולה בכל מערכת מחוברת. ז'רו-תרסט שלא סוחק את המשתמשים אם בפריסת ה'רו-תרסט שלכם אנשים צריכים לאשר כניסה 12 פעמים ביום, הם ימצאו דרך לעקוף את זה. זו לא עצלנות, זה הישרדות. יש גבול למספר ההפרעות שאדם יכול לספוג לפני שהוא מחליט לתעדף את העבודה על פני ציוט לכללים. הבעיה היא שהפתרונות העוקפים שהם בוחרים מבטלים לעיתים קרובות את אמצעי ההבטחה שעמלתם קשה כדי להטמיע. כאן נכנסת לתמונה עייפות מהאימות. זה מה שקורה כשמבקשים ממשתמשים להוכיח את זהותם לעיתים קו תחופות, עד שהתהליך הופך לרעש רקע. הבקשה מפסיקה להיות בדיקה משמעותית והופכת לעוד משבצת שיש לסמן, או גרוע מכך, למה שהוא שצריך להתגבר עליו. במודל ה'רו-תרסט, אתגרים חוזרים נועדו להגן על פעולות בעלות ערך גבוה. אבל כשמפזרים את אותם אתגרים בכל משימה שגרתית, אנשים מפסיקים להבחין בין אירועי הבטחה לגיטימיים לרעש של המערכת. אובדן תשומת הלב הזה הוא מסוכן. מדיניות עם כוונות טובות עלולה לחבל בעוצמה אם היא שוחקת את אמון המשתמשים מהר מדי. אם מדיניות דורשת אימות MFA חדש בכל פעם שמישהו עובר מעט לוק לטימס או לשארה פוינט, אתם מתרגלים אותם לאשר הכל ללא מחשבה רק כדי להמשיך לעבוד. ובמצב כזה, לבקשה זדונית, למשל מתוקף שמנסה להשתלט על סשן באמצעות טכניקות, עייפות MFA, יש סיכוי הרבה יותר גבוה להתקבל. השקעתם תקציב בטכנולוגיית אבטחה חזקה, אבל השכבה ההתנהגותית היא כעת החוליה החלשה ביותר. הנה דוגמה מהעולם האמיתי. עובד מתוסכל מבקשות כניסה חוזרות מגדיר באטלוק במחשב האישי שלא לשמור את פרטי ההתחברות לצמיתות. זה מרגיש לא מזיק. הם חוסכים שניות בודדות ביום שלהם. אבל עכשיו למכשיר האישי הזה יש תוקן פעיל תמידית למייל הארגוני, מחוץ לכללי הגישה המותנית שהגדרתם למכשירים ארגוניים. אם המחשב עובד או נפרץ, התוקף אפילו לא צריך לנסות לעקוף את ה-MFA. כבר יש לו סשן פעיל וחי. הגישה החכמה יותר היא לבסס את האתגרים על הקשר. מדיניות גישה אדפטיבית בנויה סביב הרעיון הזה. במקום להתייחס לכל כניסה באותו אופן, הן בוחנות את רמת הסיכון בזמן אמת. המערכת יודעת אם המכשיר תואם, אם המיקום צפוי ועם הסשן מתנהל כרגיל. כשהכל ירוק, הצורך באימות חוזר ומייגע מצטמצה משמעותית. משתמשים עדיין מאותגרים, אבל רק כשמשהו משתנה באופן משמעותי. כך יוצרים את האיזון העדין בין בקרות חזקות לבין נוחות שימוש. אתם מעלים את רמת הרגישות בתרחישים בסיכון גבוה, כמו גישה לרשומות פיננסיות ממכשיר לא מנוהל, ושומרים על חיכוך נמוך כשהמשתמש נמצא במחשב נייד מהימן במשרד. זו לא מקלות. זו הקצאת משאבים אסטרטגית. אתם משקיעים את הזמן וצומת הלב של המשתמש היכן שזה חשוב, ולא מבזבזים אותם על פעולות לא משמעותיות שלא מעלות את רמת האיום באופן ניכר. תחשבו על הבטחה בשדות תעופה. כולם עוברים סינון בסיסי, אך חיפוש מלא בתיקים ושריקות משניות שמורים למקרים שמעוררים דאגה, פריט מסומן, דפוס חריג או בדיקה אקראית. אף אחד לא מוריד נעליים בכל דלת בטרמינל, כי המערכת תוכננה לאזן בין יעילות התנועה לבין זיהוי איומים. במונחים של 0 אמון, Zero Trust, הבדיקות האקראיות שלכם מגיעות בצורה של אימות מחדש כאשר ההקשר משתנה, גם אם הכניסה המקורית הייתה תקינה. כשמסירים את החיכוך המיותר, לא רק הופכים את החיים לקלים יותר עבור המשתמשים. הופכים את אמצעי הבקרה לעילים יותר. ככל שהם רואים פחות התראות, כך הם מתייחסים עליהן ברצינות רבה יותר. בקשת אימות מחדש באמצע אישור עסקה בעלת ערך גבוה בדיינמיקס 365 לא תזכה להתעלמות, כי היא נדירה מספיק כדי לבלוט. תשומת הלב הזו היא בדיוק מה שאתם צריכים כשאתם מסתמכים על הגורם האנושי לאימות פעולה קריטית. המטרה הסופית של אפס אמון בתכנון היא הבטחה שנמצאת שם תמיד אך כמעט ולא מורגשת. האוטומציה שרצה ברקע ממשיכה לבדוק תאימות מכשירים, שלמות הפעלה ואותות זהות, מבלי להטריע על כל תוצאת תקינה. כשמשהו מקפיץ את מדד הסיכון, המשתמש מרגיש עת.