הסבר על איזון עומסים מסוג depth-first ב-Azure Virtual Desktop
שותף · שותף ניטרלי: Nerdio
By Mirko Peters ·
איזון עומסים מסוג depth-first שולח כל סשן חדש למארח הסשנים הזמין שיש לו הכי הרבה סשנים, עד שהוא מגיע למגבלת הסשנים המקסימלית שלו. מאמר זה מסביר את הכלל שלב אחר שלב ואת מגבלותיו.
Automatically translated with AI from the original post. Read the English original
depth-first שולח כל סשן משתמש חדש ל-session host שכבר יש לו הכי הרבה סשנים, כל עוד המארח לא הגיע למגבלת הסשנים המקסימלית שלו. כאשר מארח מתמלא, המארח הבא מתחיל להתמלא. הכלל פשוט, והוא הסיבה לכך ש-pooled host pool יכול להגיע למצב שבו חלק מהמארחים מלאים וחלקם ריקים.
עיקרי הדברים
- depth-first שולף את המארחים שמאפשרים חיבורים חדשים ונמצאים מתחת למגבלת הסשנים המקסימלית שלהם, ואז בוחר את זה עם הכי הרבה סשנים; בשוויון, נבחר המארח הראשון מתוך השאילתה.
- חובה להגדיר מגבלת סשנים מקסימלית. כאשר כל המארחים הגיעו אליה, צריך להעלות את המגבלה או להוסיף session hosts.
- משתמש שיש לו סשן פעיל או מנותק מנותב בחזרה לאותו מארח, גם אם drain mode מופעל. משתמש בלי סשן לעולם לא מנותב למארח שנמצא ב-drain mode.
- מארח שהגיע למגבלה עדיין מופיע כ-Available בפורטל, אם הוא עובר את בדיקות הבריאות שלו. לכן הסטטוס לא מלמד אם המארח יכול לקבל סשנים חדשים.
- בעומס התחברות מקבילי גבוה, מספר הסשנים במארח יכול לעבור את מגבלת הסשנים המקסימלית, לפי דף המונחים של Learn.
מאמר זה מסביר את האלגוריתם עבור host pool מסוג pooled. להשוואה מול breadth-first והחלטה בין השניים, ראו את המאמר "Breadth-first vs depth-first: which load balancing algorithm should a host pool use". המקורות מופיעים בסוף המאמר.
מה עושה depth-first
מאמר איזון העומסים של Microsoft Learn מתאר את depth-first כשיטה שמטרתה להעמיס מארח session אחד בכל פעם עד הסוף. Learn מכנה אותה אידיאלית לארגונים שמקפידים על עלויות ורוצים שליטה מדויקת יותר במספר ה-session hosts הזמינים ב-host pool, מכיוון שהיא מאפשרת להקטין בקלות את מספר המארחים הדלוקים כאשר יש פחות משתמשים. בפועל, סשנים חדשים נשארים על מארח אחד עד שהוא מגיע למגבלת הסשנים המקסימלית, ורק אז עוברים למארח הבא.
האלגוריתם חל רק על pooled host pools, שבהם מספר משתמשים חולקים מארח, וייתכן שמשתמש שחוזר יגיע למארח אחר. ב-personal pool, לפי Learn, המשתמש ממופה תמיד 1:1 למארח ואיזון עומסים אינו חל.
כלל הבחירה, שלב אחר שלב
כאשר משתמש ללא סשן קיים ב-pool מתחבר, איזון העומסים פועל כך, לפי Learn:
- הוא שולף את ה-session hosts שמאפשרים חיבורים חדשים ושעדיין לא הגיעו למגבלת הסשנים המקסימלית שלהם.
- מביניהם הוא בוחר את המארח עם הכי הרבה סשנים.
- אם כמה מארחים שווים, הוא בוחר את המארח הראשון מתוך השאילתה.
מהניסוח עולות שתי מסקנות.
- מארחים במגבלה מדולגים. מארח שהגיע למגבלה שלו אינו נמצא ברשימת המועמדים.
- מארחים שלא מקבלים חיבורים מדולגים. טבלת הסטטוסים של Learn מציינת שמארחים במצב Shutdown ו-Unavailable אינם זמינים לאיזון עומסים, ומארח ב-drain mode אינו נלקח בחשבון עבור משתמש ללא סשן.
דוגמה מעשית
המספרים כאן הם הדגמה שנבנתה מתוך הכלל, ולא דוגמה מ-Learn. נניח שלושה מארחים, H1 עד H3, עם מגבלת סשנים מקסימלית של 5, כולם מקבלים חיבורים וכולם ריקים.
| אירוע | H1 | H2 | H3 | למה |
|---|---|---|---|---|
| התחלה | 0 | 0 | 0 | |
| משתמש 1 | 1 | 0 | 0 | שוויון משולש, המארח הראשון בשאילתה מנצח |
| משתמשים 2 עד 5 | 5 | 0 | 0 | H1 תמיד מחזיק את מספר הסשנים הגבוה ביותר מתחת למגבלה |
| משתמש 6 | 5 | 1 | 0 | H1 הגיע למגבלה ומדולג, H2 ו-H3 משתווים |
| שני משתמשים יוצאים מ-H1 | 3 | 1 | 0 | |
| משתמש 7 | 4 | 1 | 0 | ל-H1 יש את מספר הסשנים הגבוה ביותר והוא שוב מתחת למגבלה |
השורה האחרונה היא החשובה. פערים במארחים המלאים יותר מתמלאים לפני שמארחים ריקים יותר מקבלים מישהו, ולכן הסשנים ממשיכים להתרכז במארחים הראשונים.
מה עושה מגבלת הסשנים המקסימלית
Learn מכנה את מגבלת הסשנים המקסימלית נדרשת עבור depth-first. היא הטריגר למעבר למארח הבא, ולכן בלעדיה לאלגוריתם לא היתה נקודת עצירה. ההנחיה של Learn לבחירתה קצרה: השתמשו ב-Azure Virtual Desktop Insights כדי לנטר סשנים לכל מארח ולבחון את ביצועי המארח. עבור breadth-first ברירת המחדל של המגבלה היא 999999, וזהו גם הערך המותר הגבוה ביותר. הערה ב-Learn קובעת שב-depth-first יש לשנות את המגבלה למספר שמתאים לדרישות שלכם, כדי לשמור על חוויית משתמש טובה.
אותו ערך מזין גם את קיבולת autoscale. המילון של Learn ל-autoscale מגדיר את הקיבולת הזמינה של מאגר המארחים כמגבלת הסשנים המקסימלית של המאגר כפול מספר מארחי הסשנים הזמינים. מאמר תוכנית הסקיילינג אומר לא להשתמש בערך ברירת המחדל במאגר מארחים משותף עם autoscale.
נקודות התחלה לערך
ההנחיות לגודל של Learn מפרטות את מספר המשתמשים המקסימלי ל-vCPU עבור מארחים מרובי סשנים: 6 לעומס קל, 4 לעומס בינוני, 2 לעומס כבד ו-1 לעומס כבד במיוחד. ברמה הקלה, המקסימום בטבלה הוא 6 משתמשים ל-vCPU, כלומר 48 משתמשים על מארח עם 8 vCPU. Learn מכנה נתונים אלה הנחיות כלליות להערכות ביצועים ראשוניות, ומתאר גישת פיילוט וגישת סימולציה לתכנון קיבולת. החישוב המלא, שלב אחר שלב, נמצא ב-"How to size the maximum session limit per session host".
בחרו את המגבלה מתוך ההבנה ש-depth-first מריץ בכוונה את המארחים הראשונים עליה. זו נקודת האלגוריתם, ולכן המגבלה חייבת להיות עומס שאתם מוכנים להעמיד על מארח לאורך יום עבודה שלם, ולא רק מקסימום תיאורטי.
התנהגויות שמפתיעות מנהלים
מארח מלא עדיין נראה תקין. טבלת הסטטוסים של Learn קובעת שמארח סשנים שהגיע למגבלת הסשנים המקסימלית שלו אך עבר את בדיקות התקינות, עדיין מופיע כ-Available. אל תשתמשו בסטטוס כדי לשפוט אם מארח מלא; השתמשו בספירת הסשנים.
סטטוס הבריאות קובע את הכשירות. טבלת הסטטוסים של Learn קובעת שסשנים חדשים מאוזנים לעומס אל מארחים בסטטוס Available, Needs Assistance (בדיקת תקינות לא קריטית נכשלה, ולכן חוויית המשתמש עלולה להיפגע), Upgrading ו-Upgrade Failed. מארח בסטטוס Shutdown או Unavailable אינו בשימוש. אם משלבים את טבלת הסטטוסים עם כלל הבחירה (זו מסקנה שלי, לא קביעה של Learn), המארח המלא ביותר נשאר ראשון בתור גם כשהוא ב-Needs Assistance, ולכן בדקו את הסטטוס לפני שאתם מקבלים את האריזה כתקינה.
משתמשים חוזרים עוקפים את הכלל. אם למשתמש כבר יש סשן פעיל או מנותק במאגר והוא מתחבר שוב, מאזן העומס שולח אותו לאותו מארח. זה נכון גם אם מצב הניקוז מופעל עליו. לכן סשנים מנותקים משאירים מארח בפעילות עבור הבעלים שלהם עד שיצאו מהמערכת.
הורדת המגבלה לא מסיימת סשנים. לפי Learn, הורדת המגבלה על מארח עם סשנים פעילים אינה משפיעה על הסשנים האלה. מארח יכול להישאר מעל המגבלה החדשה שלו עד שהמשתמשים יתנתקו.
ניתן לחרוג מהמגבלה. דף המונחים מציין שבעומס גבוה של חיבורים מקבילים, כאשר משתמשים מרובים מתחברים לקבוצת המארחים באותו זמן, מספר הסשנים שנוצרים בשרת סשן עלול לעלות על מגבלת הסשנים המקסימלית. בנוסף, אותו דף מתאר סשן משתמש ממתין כמציין מקום השומר מקום למשתמש בזמן שההתחברות מסתיימת, וההליך עשוי להימשך בין 30 שניות לחמש דקות, בהתאם לפרופיל המשתמש. בשיטת depth-first, השרת שמתמלא הוא גם זה שמקבל את גל ההתחברויות (זו מסקנה שנובעת מכלל הבחירה).
קבוצת המארחים עלולה להתמלא לגמרי. Learn מסמן זאת כחשוב: כאשר כל השרתים מגיעים למגבלה, יש להעלות אותה או להוסיף שרתים.
היכן שיטת depth-first מתאימה בתכנון
שיטת depth-first קובעת רק את אופן הקצאת הסשנים. האפקט על העלויות תלוי במנגנון שמכבה שרתים לא פעילים. Learn מתאר את ההרחבה האוטומטית (autoscale) לקבוצות מארחים משותפות כהפעלה וכיבוי של מכונות וירטואליות לפי ספי קיבולת ולוחות זמנים שמגדירים, וה-FAQ שלו ממליץ על depth-first בזמני ירידת עומס ובשעות שאינן שיא, כך שההרחבה האוטומטית תוכל לרכז את הסשנים במספר המינימלי של שרתים. דף התרחישים של ההרחבה האוטומטית של Learn מציין שעבור קבוצות מארחים משותפות, ההרחבה האוטומטית מתעלמת מאלגוריתם איזון העומס בהגדרות קבוצת המארחים ומשתמשת באלגוריתם שמוגדר בלוח הזמנים. האינטראקציה הזו נדונה במאמר נפרד, "Depth-first load balancing and autoscale: how the schedule overrides the host pool setting". מאמר זה עוסק בהרחבה האוטומטית לניהול צריכת חשמל (power management), שדף התרחישים מסמן כזמינה בדרך כלל (generally available).
דף הגודל של Learn מוסיף אזהרה לגבי גודל השרתים. עבור 20 משתמשים ומעלה לכל מכונה וירטואלית, מספר מכונות קטנות יותר מציג ביצועים טובים יותר מאשר אחת או שתיים גדולות. Learn מוסיף שקל יותר לכבות מכונות שדורשות עדכון או שאינן בשימוש כאשר מפעילים מכונות קטנות רבות, משום שיש יותר מכונות ללא משתמשים פעילים. באותו דף מוזכרת גם השיטה breadth-first כחלופה כאשר משתמשים רבים מתחברים בבת אחת, והיא פועלת בניגוד לשיטת depth-first.
הגדרת depth-first בפורטל
נדרשת לכם ההרשאה Desktop Virtualization Host Pool Contributor על קבוצת מארחים משותפת.
- פתחו את Azure Virtual Desktop בפורטל Azure ובחרו ב-Host pools.
- בחרו בקבוצת המארחים ולאחר מכן ב-Properties.
- הגדירו את Load balancing algorithm לערך depth-first והזינו ערך ב-Max session limit.
- בחרו ב-Save.
Learn מציין שניתן להגדיר אלגוריתм אחד בכל פעם, ושניתן לשנות אותו בכל עת. ב-Learn יש גם לשוניות של Azure PowerShell ו-Azure CLI להגדרה זו, שאינן מובאות כאן.
מקורות
- Microsoft Learn: הגדרת איזון עומסים של מאגר מארחים ב-Azure Virtual Desktop
- Microsoft Learn: Azure Virtual Desktop terminology
- Microsoft Learn: מצבי שרתי הפעלה ובדיקות תקינות ב-Azure Virtual Desktop
- Microsoft Learn: הנחיות לגודל מכונות וירטואליות של מארחי סשן
- Microsoft Learn: יצירה והקצאה של תוכנית autoscale ב-Azure Virtual Desktop
- Microsoft Learn: Azure Virtual Desktop autoscale FAQ
- Microsoft Learn: מילון מונחים של autoscale ב-Azure Virtual Desktop
- Microsoft Learn: תרחישי שימוש בקנה מידה אוטומטי עבור Azure Virtual Desktop
FAQ
מה קורה כאשר כל ה-session hosts מגיעים למגבלת הסשנים המקסימלית?
לפי Microsoft Learn, במצב כזה צריך either להגדיל את מגבלת הסשנים המקסימלית או להוסיף session hosts ל-host pool. depth-first בוחר רק מבין מארחים שמתחת למגבלה, ולכן לא נותר מועמד לבחירה (זו קריאה שלנו של כלל הבחירה); Learn אינו מתאר מה המשתמשים רואים.
האם depth-first מכבה לבד session hosts?
לא. איזון העומסים קובע רק איזה מארח יקבל סשן חדש. Learn מתאר את autoscale כמנגנון שמפעיל ומכבה VMs ב-pooled host pools, על בסיס ספי קיבולת ולוחות זמנים. depth-first משאיר חלק מהמארחים עם מעט סשנים או בלי סשנים כלל, וזה מקל על הקטנת מספר המארחים הפעילים.
אפשר להשתמש ב-depth-first ב-personal host pool?
לא. לפי Learn, איזון עומסים אינו חל על personal host pools, מכיוון שלכל משתמש יש מיפוי 1:1 ל-session host. ב-personal pools משתמשים בהקצאה אוטומטית או ישירה.